פסק-דין בתיק תא"מ 30483-05-10

בפני תביעה לתשלום סך של 27,686 ש"ח בגין שירותי תיקון רכב ואשר התבררה בסדר דין מהיר.

העובדות הרלוונטיות

1.        התובע היה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2008 - 2009) בעליו של מוסך המעניק שירותי תיקון לרכבים.

2.        בתחילת 2008 הייתה הנתבעת, גלית רוזנבלום, בת זוגו של ינון תוהמי (להלן: "תוהמי") ושניהם היו ביחסי ידידות עם התובע. תוהמי היה בעל השליטה ומנהלה של חברת קפה הגבעה בע"מ (להלן: "חברת קפה הגבעה") ובאמצעותה הפעיל מסעדה בקיבוץ גבעת השלושה.

3.        ביום 22.2.08 נמסר לתובע כי רכב מסוג דייהטסו טריוס, מ.ר. 34-097-63 (להלן: "הרכב") נקלע לתאונה ויש לשפצו ולבצע בו עבודות פחחות, צבע וכד'. בעקבות הודעה זו, יצא התובע כאשר הוא נוהג ברכב חלופי מסוג דייהטסו סיריון (להלן: "הרכב החלופי"), מסר את הרכב החלופי ונטל עימו למוסך את הרכב. הרכב תוקן במוסך התובע, כאשר במהלך שהותו במוסך הרכב נבדק על ידי שמאי מטעם חברת הביטוח אשר בטחה את הרכב.

4.        ביום 25.2.08, לאחר שהושלם תיקון הרכב, הוחזר הרכב והרכב החלופי הוחזר אף הוא לתובע. עלות התיקון הסתכמה בסך של 24,023 ש"ח. סכום זה לא שולם לתובע וביום 20.5.10 הוגשה תביעה זו.

טענות הצדדים והראיות

5.        לטענת התובע, הנתבעת היא זו אשר יצרה עימו קשר לקבלת שירות תיקון הרכב, היא זו אשר מסרה לו את הרכב וקבלה את הרכב החלופי והיא גם זו אשר קבלה את הרכב בתום התיקון. בכתב התביעה אף טוען התובע כי הנתבעת היא גם בעליו של הרכב. טוען לפיכך התובע כי הנתבעת היא זו אשר חייבת לפרוע את החוב בגין תיקון הרכב.

6.        לטענת הנתבעת, אין כל יריבות בינה לבין התובע. הרכב, טוענת הנתבעת, כלל איננו בבעלותה, היא לא בקשה ולא קבלה שירותים כלשהם מהמוסך של התובע ואין כל הצדקה לתבוע ממנה לשלם עבור תיקון הרכב. הנתבעת טוענת כי חברת קפה הגבעה היא בעלת הרכב, היא זו אשר קבלה מחברת הביטוח פיצוי עבור התאונה אשר עבר הרכב ומנה צריך היה התובע להיפרע.

7.        התובע הסתפק בתצהיר שלו עצמו. בתצהירו, חוזר התובע על הנטען בכתב התביעה ומדגיש כי הנתבעת עצמה חתמה על מסמך "הצהרה" המאשר את קבלת הרכב החלופי וכן גם חתמה על שני כרטיסי עבודה ובהם פירוט התיקונים אשר בוצעו ברכב, שניהם על שמה. עוד מצרף התובע לתצהירו חשבוניות בגין התיקון, אף הם על שם הנתבעת וחוות דעת של השמאי אשר בדק את הנזקים שנגרמו לרכב עקב התאונה, אף היא מופנית לנתבעת.

8.        הנתבעת מצידה, תמכה גרסתה בתצהירה היא וכן בתצהירים של תוהמי ומר אלון מילר (להלן: "מילר"). בתצהיריהם, טוענים תוהמי ומילר כי לא הנתבעת מסרה את הרכב לתובע ולא הנתבעת קבלה את הרכב החלופי מהתובע. כל זאת נעשה בנוכחותם, כאשר חברת קפה הגבעה היא זו שהזמינה את השירות מהתובע והיא גם זו אשר קבלה את הפיצוי מחברת הביטוח. בעדותו, אישר תוהמי כי חברת קפה הגבעה חדלה מפעילות בסוף 2009.

דיון

9.        תביעה זו הינה תביעה חוזית במהותה. טענות התובע מתבססות על חוזה, אשר נכרת בעל פה ובמסגרתו התחייב להעניק שירותי תיקון לרכב וכנגד זאת התחייבו כלפיו לשלם עבור השירות. הצדדים אינם חלוקים באשר לאיכות השירות שניתן או העלות אשר נדרשה בגינו. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לזהות הצד השני לאותו חוזה, כאשר לשיטת התובע הנתבעת היא זו אשר התקשרה עימו באותו חוזה ואילו הנתבעת כופרת בטענה זו.

10.    בכתב התביעה, טוען התובע כי הנתבעת הינה בעליו של הרכב. טענה זו עומדת במוקד טענות התובע, שאכן, אך טבעי הדבר שבעליו של רכב ייהנה משירותי המוסך ולכן גם יתחייב לשלם בגינם. דא עקא, שטענה זו הופרכה והתברר כי הנתבעת איננה בעלת הרכב. בהתאם לרישיון הרכב (נספח א' לכתב התביעה) בעלת הרכב הינה חברת איילון בלו-ליסינג בע"מ ובהתאם לחוזה שכירות מיום 2.5.07 (נספח א' לתצהיר הנתבעת) חברת קפה הגבעה שכרה את הרכב בעסקת ליסינג. חברת קפה הגבעה היא גם זו אשר לפקודתה נמשך השיק מחברת הביטוח לפיצוי בגין נזקי התאונה אשר עבר הרכב (שיק בסך 17,408 ש"ח ליום 19.3.08, נספח ב' לתצהיר הנתבעת).

11.    כאשר חברת קפה הגבעה הינה בעלת הרכב, הגיון הדברים הוא שהיא זו אשר התחייבה וחייבת בפירעון החוב לתובע עבור תיקון הרכב ולא הנתבעת. מסקנה זו מתחזקת כאשר מתברר שהנתבעת איננה אלא עובדת שכירה במשרד המשפטים (עדות הנתבעת בעמ' 8 בפרוט'). לא מצאתי כל היגיון במצב בו תתחייב דווקא הנתבעת בתשלום עבור תיקון הרכב, במקום בעלת הרכב אשר ממילא מנהלת עסקים ועבורה עלות התיקון מהווה הוצאה לצורך חישובי המס וקיזוז מס תשומות.

12.    זאת ועוד, בתצהירו, טוען התובע כי הנתבעת היא זו אשר פנתה אליו בקשר עם השירות (סע' 2 לתצ' התובע), היא זו אשר מסרה את הרכב והיא זו אשר קבלה והחזירה את הרכב החלופי (סע' 4 -6 לתצ' התובע). התובע איננו טוען כלל בתצהירו כי הנתבעת התחייבה כלפיו לאחריות אישית שלה לתשלום עבור התיקון וגם בעדותו אשר שמסמך ההצהרה איננו כולל התחייבות כזו (עמ' 6, ש' 10 בפרוט') כך שבעובדות אלו אין די לקבלת התביעה.

13.    בין הצדדים התגלעה מחלוקת עובדתית באשר לזהות מוסר הרכב לתובע ומקבל הרכב החלופי. התובע טען כי הנתבעת קבלה ממנו את הרכב ולראיה הציג את מסמך ה"הצהרה" וכן "כרטיסי עבודה" ובכולם חתימה אשר לטענתו הינה חתימת הנתבעת. הנתבעת הכחישה טענות אלו וטענה כי החתימות הנחזות להיות חתימתה אינן אלא זיוף.

כאשר נטענת טענת זיוף, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של זה אשר מבקש להסתמך על החתימה. התובע יכול היה לתמוך גרסתו בחוות דעת מומחה אך כזו לא הוצגה. עיון במסמך ה"הצהרה" מראה כי נחתם בהחזרת הרכב החלופי לתובע ביום 25.2.08 בשעה 15:30 ואילו כרטיסי העבודה אשר הציג התובע הוצאו יום קודם לכן, ביום 24.2.08 בשעות הבקר. הסבר לפער בין המועדים לא ניתן, שהרי לכאורה יכול היה התובע להחזיר את הרכב כבר ביום 24.2.08.

בהעדר הסבר לשוני בין המועדים, בהעדר חוות דעת מומחה אשר בדק את החתימות ונוכח טענות הנתבעת, תוהמי ומילר שלא הנתבעת מסרה או קבלה את הרכב, לא הוכיח התובע במידה מספקת את טענתו לפיה דווקא הנתבעת מסרה את הרכב וככל שעל כך נסמכה התביעה הרי שדי בכך לדחייתה.